"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" {בראשית א' כ"ו}
זו היתה בדידות!
לבד. לבד בתבל כולה.
העינים והאוזניים פקוחות היו אל העולם שמסביב. הן קלטו את המראות המרתקים ואת הקולות המעניינים. את דממת היער ואת שאון מפלי המים, את זמרת הציפורים ואת נהמת החיות.
כן, אדם הראשון הרגיש בכל המתרחש סביבו, והסקרנות ניעורה בלבו. הוא שמע את הסימפוניה והבין את התהליכים המתחוללים לנגד עיניו. הוא הדביק תוויות זיהוי נכונות לכל החי הנקרה בדרכו, שנאמר: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה" (בראשית ב', כ'). והנה, מתבהרת לו העובדה המסעירה כי למרות שהוא ניצב בתוך העולם, למעשה, הוא עומד מולו. הוא אינו משתייך למתרחש.
נודע לו שהוא - אדם.
מסביב הכול עצום ורב לאין מספר, הכמויות אדירות. ברום השמים מיליוני כוכבים, ובארץ - כרי דשא, הרים, עמקים, נהרות, ימים, אוקיינוסים. והחי? איזו שאגה אדירה! קולות רב גוניים של אלפי סוגים של חיות, בהמות, בעלי כנף, דגים ורמשים לרוב. הללו מתרוצצים, משתעשעים ונאבקים בהמון.
רק הוא - לבד.
בלא אח ורע. יחידי. אינו שייך לשום "ממסד" בהמי או חייתי כלשהו.
הרגיש שהוא "אישיות". נקודת איכות שלא צמחה משפע הכמות. מקורו בנעלם ובמוסתר מעין הבשר - בניצוץ האלוקי, בנשמה שנופחה. "צלם אלוקים", כלשון הכתוב בפרשת בריאת האדם.
דבר לא השתנה מאז ועד היום. למרות ה"שכפול" במיליארדי עותקים של האדם הראשון - אין כמוהו. למרות שכל ילוד אשה נוצר בהתאם לחוקי הביולוגיה והגנטיקה, כל אחד הוא משהו מיוחד שאין על עפר משלו. "כל אדם טבוע בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו" (מסכת סנהדרין ל"ז, א').
זוהי פעולתה המרשימה של הנשמה. היא הקובעת את ייחודו של כל אדם, את חד פעמיותו. על כן, כה מוחלט הוא ערכו של כל אדם. ירושה היא לנו מן האדם היחיד, הראשון.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופישרה"}
